פסק-דין בתיק ע"א 11142/07

1.       ראשיתו של ההליך נושא הערעור בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המשיב (להלן: " הבנק") לבית משפט השלום נגד חברת קומפיונט בע"מ (להלן: " החברה") ונגד המערער, בעל המניות בחברה ומנהלה, אשר ערב לחובותיה של החברה, לתשלום יתרת חוב שהצטברה בחשבון החברה בסך 85,515 ש"ח.

הבקשה לרשות להתגונן שהגישו החברה והמערער נדחתה וניתן נגדם פסק-דין. בדיון בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"א 5200/04) הגיעו המערער והבנק לידי הסכמה שלפיה:

למערער (מר יהודה מידן) תינתן רשות להתגונן בטענה שהחוב נושא התביעה נוצר כל כולו בשל התנהגות הבנק, פעולותיו ומחדליו כמפורט בתצהיר התומך בבקשה לרשות להתגונן, ולכן אין עליו כערב לשאת בחוב. למען הסר ספק, מובהר שההגנה מתייחסת לטענותיו של הערב, ואין בכך כדי להשפיע על חיובי החברה. על המערער יהיה להוכיח בבית משפט קמא את טענותיו.

הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין, והדיון הוחזר לבית משפט קמא (כב' השופטת א' זיסקינד). לאחר שהוגשו תצהירי עדויות ראשיות ונערכו חקירות נגדיות הוציא מלפניו בית-משפט קמא את פסק דינו.

2.       תחילה דחה בית-משפט קמא את טענתו של המערער, שלפיה יריעת המחלוקת הורחבה מעבר לזו שהוגדרה בפסק הדין בע"א 5200/04, ולאחר מכן נפנה לבחון את גרסת המערער, שלפיה הצטברות החוב בחשבונה של החברה מוטלת לפתחו של הבנק. גרסתו זו של המערער התבססה על טענתו בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, שהוא העביר לבנק שוברי אשראי של עסקאות שביצעה החברה, אלא שהבנק העביר בטעות שוברים בסך כולל של כ- 300,000 ש"ח לחברת "ויזה כאל" במקום ליעדם הנכון: חברת "ויזה אלפא", ובעקבות כך לא זוכה חשבון החברה בסכום זה, או למצער זוכה באיחור. לטענת המערער, אי זיכוי חשבונה של החברה במועד הביא להצטברות יתרת החוב נשוא התביעה והסב לחברה נזקים רבים (המפורטים בסעיפים 5-6 ו-10 לתצהיר בבקשת הרשות להתגונן), העולים על גובהו של החוב.

בית-משפט קמא קבע בהקשר זה, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי הבנק איבד את שוברי האשראי או גרם להפקדתם באיחור בחשבון החברה. כאבן יסוד למסקנה זו שימשה קביעתו של בית-משפט קמא, כי המערער לא הציג - לא לפני בית-המשפט ולא לפני הבנק עובר להגשת התביעה - את העתקי השוברים, את טופסי ההפקדה או כל ראיה אחרת, המאשרים כי השוברים אכן נמסרו לבנק, ואף לא הראה כי הבנק לא זיכה את חשבון החברה בגינם או זיכה את החשבון באיחור. בית-משפט קמא ציין, כי למערער אין הסבר סביר כלשהו לאי הצגתם של השוברים, ועל כן זקף את הימנעותו של המערער מהגשת ראיות אלה לחובתו. בית-משפט קמא הוסיף ונתן דעתו לראיות שהוצגו על-ידי המערער: מכתב פנימי של הבנק, שעניינו בהעברה בטעות של שוברי אשראי לחברת "ויזה כאל" במקום לחברת "ויזה אלפא", וכתבה עיתונאית, אך לא מצא כי אלו תומכים בגרסתו של המערער. עוד ציין בית-משפט קמא כי גרסתו של המערער איננה אמינה וקיימות בה סתירות, בעיקר בנוגע להסבריו באשר לאי יכולתו להציג את העתקי השוברים. מנגד האמין בית-משפט קמא לעדים מטעם הבנק והתרשם כי הבנק נהג באופן סביר ואף ניסה לסייע למערער והעניק לו אשראי בהעדר בטחונות מספקים, אף שטענתו בדבר אובדן השוברים לא הוכחה. נוכח האמור לעיל קבע בית-משפט קמא, כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שחובה של החברה נוצר בשל התנהגות הבנק ועל כן דין התביעה נגד המערער, שערב לחוב זה, להתקבל.

3.       כתב הערעור ועיקרי טיעונו של המערער מלאים טענות כרימון על פסק-הדין, על החלטות שונות שניתנו לאחריו ועל אופן ניהול המשפט. כך טען המערער כי בקשות רבות נידונו במעמד צד אחד; כי החלטות בית-משפט קמא לא נמסרו לו; כי פסק-הדין נגד החברה אשר הייתה מצויה בהליכי פירוק ניתן בחוסר סמכות; וכי הבנק היה מנוע להגיש נגדו את התביעה הן משום שגבה את חובה של החברה באמצעות מימוש משכון והן משום שקיבל הכרה מרשויות המס כי מדובר בחוב אבוד. לגופו של פסק-הדין טען המערער נגד קביעתו של בית-משפט קמא שאין להרחיב את החזית ונגד מסקנת בית-משפט קמא כי הגנתו של המערער לא הוכחה.

4.       נקדים ונאמר, כי לא מצאנו טעות בהחלטתו של בית משפט קמא למקד את הדיון לפניו בטענה כי החוב נושא התביעה נוצר כל כולו בשל התנהגות הבנק, כפי מצוותו של בית המשפט המחוזי בערעור הקודם. מטעם זה, אף אנו לא ראינו מקום להתייחס לאותן טענות של המערער, החורגות מגדריה של הפלוגתא האמורה. אשר לטענות המערער בדבר קבלתן של החלטות שונות ללא קבלת תגובתו נחה דעתנו, כי הדבר לא גרם לעיוות דין, אם כי מן הראוי להקפיד ולקבל את תגובת הצד שכנגד לכל בקשה המוגשת מטעם המבקשת. מנגד לכך, לא ראינו מנוס מביטולו של פסק הדין ומהחזרת הדיון לבית משפט קמא בסוגיית אובדן שוברי האשראי אי האיחור בזיכוי חשבון החברה בגינם. נרחיב קמעא בעניין זה.

5.       כאמור לעיל, הנחת המוצא למסקנתו של בית משפט קמא בסוגיית שוברי האשראי הייתה קביעתו, כי המערער לא הציג כל ראייה באשר לקיומם של שוברים אלה, שלא לדבר על אובדנם. דא עקא, שבהקשר זה הפנה המערער לתצהיר שתמך בבקשתו לרשות להתגונן, אשר הווה חלק מתצהיר עדותו הראשית, שבו פורטו סכומי השוברים שהופקדו עד למועד מסוים ומנגד סכומי הזיכוי שהופיעו בחשבון. לסיכום הוצהר כי עד ליום 30/9/98 הופקדו בבנק שוברים שיועדו לחברת "ויזה אלפא" בסכום של 458,831 ש"ח, בעוד שבפועל זוכה החשבון בסכום של 134,591.47 ש"ח בלבד (סעיף 4.14 לתצהיר). המערער צירף לתצהירו את העתקי השוברים כנספח ט'. עיון בנספח ט' מלמד כי אכן מדובר בשוברים המסתכמים בסכום כולל של כ- 458,831 ש"ח. על גבי חלקם של השוברים ניתן להבחין בחותמת של סניף הבנק מיום 27/8/99.

צירופם של העתקי השוברים לתצהירו של המערער שומט את הבסיס למסקנותיו של בית-משפט קמא, שהרי השוברים הוצגו אף הוצגו. יצוין כי המערער כלל את תצהירו בבקשת הרשות להתגונן, על נספחיו, כחלק בלתי נפרד מתצהיר עדותו הראשית (סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית). אף בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין בע"א 5200/04 נאמר מפורשות כי למערער "תינתן רשות להתגונן בטענה שהחוב נושא התביעה נוצר כל כולו בשל התנהגות של הבנק, פעולותיו ומחדליו, כמפורט בתצהיר התומך בבקשה לרשות להתגונן", ומכאן שלא ניתן היה להתעלם מהתצהיר ומנספחיו.

אמנם, בהצגת השוברים, כשהיא לעצמה, אין די כדי להוכיח את הגנתו של המערער. היה על המערער להוכיח בנוסף אילו הם השוברים שאבדו או שזיכו את חשבון החברה באיחור. כמו כן היה עליו להוכיח כי מחדלים אלו נזקפים לחובתו של הבנק, ולבסוף, כי מחדלים אלו הם שהביאו להצטברות יתרת החוב בחשבונה של החברה, נוכח טענות הבנק כי העניק לחברה אשראי אף שהטענה בדבר אובדן השוברים לא הוכחה לפניו ואף מעבר למה שהתחייב מהביטחונות שהיו בחשבון החברה. ואולם משיצא בית-משפט קמא מנקודת מוצא, שהמערער כלל לא הוכיח שהפקיד שוברים שלטענתו לא הופיעו בחשבון, הוא לא המשיך לבחון שאלות נוספות אלו וממילא לא קבע לגביהן ממצאים של ממש. משנמצא, כאמור, כי הבסיס תחת נקודת מוצא זו מתערער, היה מקום ליתן את הדעת באופן מפורט ומפורש גם על סוגיות אלו. בהקשר זה נציין כי לא נעלמו מעינינו דבריו של בית משפט קמא בפסקה 37 לפסק דינו לפיהם נזקיו של המערער אינם נובעים מאופן התנהלותו של הבנק, ואולם דברים אלו נאמרו "בשולי הדברים" ולא נומקו די הצורך ואין בהם די כדי להטות את הכף לחובתו של המערער. זאת ועוד: עיון מדוקדק בדברים מעלה, כי בסופו של דבר ייחס בית משפט קמא משקל מכריע לדחיית גרסתו של המערער בדבר אובדנם של השוברים בשל אי הצגתם (ראו עמ' 14 לפסק הדין, ש' 4 - 5).

6.       לפיכך אנו מורים על ביטולו של פסק הדין ועל החזרת התיק לבית משפט קמא, על מנת שיוציא מלפניו פסק דין חדש על יסוד חומר הראיות הקיים בתיק לאחר שידון ויכריע בשאלות הבאות:

א.       האם המערער הראה כי השוברים אשר צורפו כנספח ט' לתצהיר בבקשת הרשות להתגונן, או חלקם, הופקדו בבנק אך חשבון החברה לא זוכה בגינם או שזוכה באיחור? מהו סכום השוברים האמורים ומהי תקופת האיחור, אם היה?

ב.       האם הבנק נושא באחריות למחדל של אי זיכוי החשבון בסכום השוברים או של זיכוי החשבון בסכום השוברים באיחור? במסגרת זו יש ליתן את הדעת לשאלת מעמדו של הבנק בשרשרת הטיפול בשוברי אשראי המופקדים דרכו.

ג.       בהנחה שהאחריות למחדל נופלת לפתחו של הבנק, האם החוב נושא התביעה נוצר "כל כולו" בעטיו של מחדל זה? בהקשר זה על בית משפט קמא להתחקות ביתר פירוט אחר מקורו של החוב, מחד, ואחר טענותיו של הבנק שפורטו בפסקה 37 לפסק הדין המקורי, מאידך.

          בית-המשפט יאפשר לצדדים להשלים את סיכום טענותיהם בשאלות הנ"ל, ובהן בלבד.

7.       הוצאות הערעור בסך 10,000 ש"ח ומע"מ יחולו לפי תוצאות הדיון בבית משפט קמא.

ניתן היום י"ח בחשון, תשס"ח (30 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.